להסתכל ל FIRE בעיניים

אני לוק.

אני עדיין עובד, פחות ממשרה מלאה. אשתי עובדת, יותר ממשרה מלאה, מבחירה.

הגענו למספר שלנו לאחרונה (בגדול פי 300 מההוצאה החודשית, בקטן עוד נכתוב על זה). 

אמנם אנחנו עדיין עובדים אבל הידיעה היכן אנחנו עומדים פיננסית שינתה לגמרי את איך ואיפה אנחנו עובדים.

למה בעצם FIRE

בפוסט הזה אשתמש הרבה במילה FIRE כי היא יותר מוכרת וגם לאורך חלק גדול מהדרך זה מה שעמד לנגד עיני, אבל אני יותר מתחבר לקונספט של FI – עצמאות כלכלית. הסיבה לכך היא שאינני מתכנן אישית – ובכלל חושב שזאת התייחסות מגבילה – ׳לפרוש׳.

לפרוש מעבודות שסובלים בהן? לפרוש מאורח חיים לא בריא ושוחק? בהחלט. לפרוש מפעילויות יצירתיות, מאתגרות ומספקות? בהחלט לא.

ישנן הרבה סיבות טובות למה לבחור בעצמאות כלכלית, ישנם גם יתרונות לעבוד חמישה ימים בשבוע בקריירה הנוכחית שלכם. חפירה בנושא תמלא פוסט בקלות .

אבל בכל זאת, למה זה מדבר אלי? אני די נהנה לעבוד. אני אוהב את הליבה של המקצוע שלי (הנדסה) ונהנה לפתור אתגרים. כמובן, יש גם את השיט, וישנם ימים שאני חוזר מבואס מהעבודה אבל לא בגלל זה חתרתי ל FI – זה לא שנמאס לי לעבוד.

באופן אישי, עבורי, חמישה ימים בשבוע X תשע שעות ביום זה יותר מדי.

אפשר לראות את זה בקלות בתחום הבריאות: כל מחקר עדכני מראה שאימון גופני מאריך חיים ומשפר את איכותם. כ 150-300 דקות בשבוע של פעילות בינונית (zone 2, חדר כושר, וכו׳), ועוד כ 75-150 דקות של פעילות בעצימות גבוהה. בגדול זה אומר להתאמן בערך בשישה ימים בשבוע.

מתוך מאות אנשים שעבדתי איתם או אני מכיר, אני יכול לספור בעשר אצבעותי את מי שקרוב לזה במשרה מלאה עם משפחה. אני אישית לא מתקרב, אבל בטוח שאם זמני יהיה בשליטתי, אוכל להתקרב.

אז מתוך הנחה שגם אתם לא מאותם יחידי סגולה, זה אומר שאפקטיבית אנחנו מקצרים את החיים שלנו בכמה שנים ומקצרים את השנים הבריאות, רק בשביל לעבוד.

אחזור על זה – מי שבוחר במסלול ה״עובד חמישה ימים בשבוע עד  גיל 67״ בעצם אומר אני כל כך רוצה לעבוד עד גיל 67, שאני מוכן למות כמה שנים קודם בשביל זה.

לא תודה.

וישנם המקומות ה״רכים״ יותר כמובן – הנדסה זה אחלה, אבל גם  ספרות ופסיכולוגיה מעניינים אותי. זמן עם ההורים לפני שהם נעלמים,  רוגע עם הילדים במקום לחץ, להשקיע בהם – כי זו ההשקעה הכי חשובה שיש. להנות עם אשתי, טיולים, לחזור לתחביבים ישנים ולנסות חדשים, פרויקטים מסקרנים ולראות ברצף קליפים של שנות השמונים בלילה.

בקיצור, הזדמנות שניה לחיים כשהאהובים שלנו עוד איתנו, ואנחנו בריאים ומסוגלים.

הצעדים הראשונים שלי בהשקעות

תמיד התעניינתי בהשקעות ונושאים כלכליים –  זה לא שקניתי מניות בגיל 11 א-לה וורן באפט, אבל די חיכיתי למשכורת הראשונה בקבע כדי לקנות תעודת סל.

גדלתי עם אבא שאהב לקנות מניות ספציפיות בעקבות ספקולציות אישיות שלו או המלצות בעיתון, ללא הצלחה יתרה. בשנות ה 20 שלי חשבתי שהוא יתלהב כמוני מהעליונות של קרנות מחקות מדד על פני ניסיון להכות את המדד, אבל כשהוא שמע שאני מדבר ״רק״ על תשואה ממוצעת של בערך עשרה אחוז לשנה הוא ביטל את הרעיון כלאחר יד.

במשך שנים עוד ניסיתי להניא אותו מהרגלו. הבאתי לשולחן את תאוריית התיק היעיל ושלל מאמרים וטיעונים על יתרונות קרנות מחקות מדד. אבי לא התרשם. ולגבי, אתם כבר יכולים להבין את סגנון ההשקעה שלי.

המפגש עם FIRE

ל FIRE נחשפתי דרך הסולידית באיזור 2014. לא הייתי צריך להשתכנע בצדקת הדרך של השקעה בתעודות סל, אבל לראשונה נחשפתי למחקר טריניטי וכיצד אפשר להגיע שיטתית לעצמאות כלכלית הרבה לפני גיל 67. 

אני זוכר ויכוחים עם אקסית לגבי FIRE – ברור שעצמאות כלכלית זה יעד נכסף, אך בעוד שהאקסית פסלה את הרעיון על הסף בגלל הסגפנות שהסולידית גילמה, אני דווקא ראיתי את זה כספקטרום – הנחתי שאפשר להתקדם לעצמאות כלכלית, ולהנות מחיים חופשיים הרבה לפני גיל 67, גם מבלי לוותר על מים חמים במקלחת.

ֿלקריאה בסולידית באותן שנים היה אפקט של טיפול בהלם – מצד אחד, עצמאות בגיל 30 – בלתי נתפס. מצד שני להישבע באל-הוריות, לעסוק רק בתחביבים זולים במיוחד (קריאה ורכיבה על אופניים לדוגמא) וניתוק מוחלט משוק העבודה.

הקול של הסולידית היה מהפכני, אבל היא שיקפה זן מסוים ומאוד אגרסיבי של FIRE. לא רק אותה אקסית נרתעה מהרעיון, הכרתי עוד שהגיבו כמוה. עד היום אני בטוח שעבור רבים FIRE מזוהה עם סגפנות. 

לא התחברתי לגישה של הסולידית במאה אחוז אבל זזתי בכיוון.

מ 2018 זה כבר היה על הכוונת

אם ב 2018 מישהו היה שואל אותי מה המטרות שלי בהמשך הקריירה, אז להגיע לעצמאות כלכלית היה גבוה ברשימה. לא סבלתי בעבודה, וחייתי בשלום עם להגיע לשם גם תוך עשור בערך. המשכתי לחסוך אחוז ניכר מהשכר שלי, וחלק גדול הוקצה לתעודות סל. 

ב 2020 אני ואשתי הסכמנו שהמטרה היא עצמאות כלכלית נוחה. עשינו סקר הוצאות אצל חברים בשלב מתקדם יותר בחיים, שיחקנו עם המספרים מפה ומשם, והכנסנו הכל לאקסל מפורט. לפי החישובים היינו אמורים להגיע למספר שלנו ב 2027. זה היה נראה רחוק, אבל מספיק אפשרי. באותה שנה התחלתי להעלות את רמת האגרסיביות בהקצאה של ההשקעה למניות אל מול מזומן/אג״ח.

היו כמה הפתעות חיוביות, ביניהן השנים הטובות בשוק ההון, ודיוקים למתודה כמו התחשבות בפנסיה (זה היה די משמעותי – נרחיב על זאת בפוסט נפרד).

למרות שהגדלנו פעמיים את המספר שלנו (הרגל מסוכן) – הגענו למספר שלנו שנה וחצי לפני 2027.

היו גם טעויות כמובן, כמו להתפתות לתזמן את השוק, למכור חלקים נאים מהתיק כשטראמפ נבחר פעם ראשונה, ומשהו דומה בשיא הקורונה רק כדי לקנות לאחר מכן במחיר יקר יותר.

מה אפשר ללמוד מהסיפור שלי

1. כששני בני הזוג עובדים בהיי טק, במשכורות גבוהות, לא קשה להגיע להון שמאפשר רמת חיים טובה. אני עובד פחות מ 20 שנה בהייטק, אשתי פחות מ 15. לא קיבלנו סכום מההורים, אנחנו מוציאים בצורה דומה למשפחות סביבנו וגרים בעיר שרצינו.

הפשרה המשמעותית שלנו הייתה שהסתפקנו בדירה צנועה יותר ממה שיכולנו להרשות לעצמנו. עם כל זאת, הגענו למספר שיאפשר לנו הוצאה של עשרות אלפי שקלים בחודש.

2. יש בשלות ונגישות גבוהה למידע כיום. התחלתי להשקיע לפני כ 20 שנה ונחשפתי ל FIRE לפני כעשור. מאז תנועת ה FIRE  התפתחה, המודעות להשקעות השתפרה, וגם המידע הרבה יותר זמין ומגוון. לאדם צעיר ממני בעשור או שניים יש נגישות למידע הרבה יותר טוב.
3. לא חייבים להיות מתודיים מהשקל הראשון. התקדמות בהדרגה עדיין עובדת.
4. עצמאות כלכלית היא טווח וכל אחד יכול לבחור לאן הוא מכוון וכמה וודאות הוא מחפש. זה לא חייב להיות סגפנות או עבודה עד גיל 67. שיעור החיסכון משמעותי למתי מגיעים לעצמאות הכלכלית אבל אין מספר אחד נכון.
5. ולמרות הכל, להבין מוקדם לאן אתם מכוונים עדיין מנצח, אם תוכלו. במבט לאחור, אם הייתי מקבל את ההחלטה על FIRE בשנות ה20 או ה 30 המוקדמות, לא רק שמדיניות ההשקעה שלי הייתה טובה יותר, אלא גם יכולתי לקבל החלטות קריירה שמשקללות FIRE (נרחיב על זה בפוסט נפרד).

והיום? היום יש לי צרות של אדם שרגיל לעבוד למחייתו, וכעת חופשי. איך עושים את הסוויץ׳ הזה? איך לעשות fade out מהמקצוע שלי? איך נכון למלא את החלל שיווצר, ועוד. 

ואבא שלי? הוא עדיין קונה מניות ספציפיות.