אני אנגוס.
אני עדיין עובד, במשרה מאוד מלאה, אבל זה עניין זמני. כבר החלטתי מתי אפסיק. זה לא יהיה כשאגיע לסכום מסוים – זה יהיה בתאריך מסוים. אני מבטיח פעם להסביר.
אנחנו מחליטים לעשות צעדים גדולים בחיים מכל מיני שיקולים. לפעמים מוביל אותנו הרגש, לפעמים מוביל אותנו הראש. לפעמים אנחנו סתם נגררים אחרי ציפיות של אחרים, ולפעמים אנחנו סתם מורדים באותן ציפיות ממש ועושים בדיוק להיפך. אנחנו מחליטים מה, מתי, ולפעמים – עם מי.
אני ידעתי מאז ומעולם שעבודה זה לא בשבילי. בתור ילד סקרן ובעל הרבה תחביבים, היום תמיד נגמר לי לפני שהספקתי הכל. ובתוך כך, ראיתי את הורי נאנקים. את אמי בעבודות קשות ולא מתגמלות, חורקת שיניים וממשיכה הלאה כשהיא סוחבת שלל בעיות בריאות קשות, ואת אבי כעצמאי, מעסיק שאחראי גם לפרנסתם של אחרים, שהעסק שלו לפעמים למעלה אבל בדרך כלל למטה – לוקח איתו את הבריאות המשפחתית הנפשית ועל הדרך גם את החסכונות המשפחתיים.
מתוך המקום הזה הגיעה הבחירה שלי: עתודה, מדעי המחשב. קונטרה לכל מה שהכרתי בבית. ידעתי שעלי להיות שכיר, להרוויח יותר משכירים אחרים, ולפלס את דרכי ליום שבו אהיה עצמאי כלכלית. ולא עצמאי במובן הנאיבי שבו חושב צעיר טיפוסי שעוזב את בית הוריו, כלומר להיות מי שמפרנס את עצמו, אלא עצמאות אמיתית, שלמה, מוחלטת: לא להיות תלוי בשום דבר לפרנסתי – גם לא בעבודתי-שלי.
ועשרים ומשהו שנים אח"כ, אני או-טו-טו שם.
מאז ועד היום לא סבלתי מחשבים. אהבתי את הפן התיאורטי של מדעי המחשב, אבל המחשבים עצמם תמיד הרתיעו אותי. במקום ללכת אחרי הלב וללמוד ביולוגיה, פילוסופיה, כימיה או משפטים, כלומר כל דבר בעצם שמלמדים באקדמיה חוץ מהמקצוע בו בחרתי – הידיעה שעבודה במחשבים תבטיח לי עתיד כלכלי בטוח ניצחה את כל השיקולים האחרים.
האם אני מתחרט על כך?
ממש לא. אם תחצו את הכביש באור אדום, בעיניים עצומות, ברחוב סואן – זו החלטה גרועה, ולא משנה מה יקרה בסוף. אם תמצאו את זמן להתעמל כל יום, זו החלטה טובה – ולא משנה מה יקרה בדרך. אבל כשאדם צעיר בוחר מסלול קריירה, בדרך כלל אין לו שום מושג לאן זה יוביל אותו בסופו של דבר. גם אני מצאתי את הנישה האקולוגית שלי בתוך עולם ההי-טק, ומצאתי מסלול שהיה לי נוח בו, גם אם הוא לא היה קריירת חלומותי.
הבחירה שלי, מצד שני, איפשרה לתוכנית הגדולה לקרום עור וגידים. בלי שום התעשרות פתאומית, בלי ניסים ובלי נפלאות. עקרונות ה FIRE שאתם אולי כבר מכירים פשוט עובדים: לחסוך (הרבה), להשקיע (במניות), ולחכות. כמו שאמר וורן באפט: הטעות הכי גדולה שלי הייתההיתה שלא התחלתי מוקדם יותר.
בסימולטור הפרישה שכתבתי, שבו בדקתי על הקפה של הבוקר בשניות ספורות עשרות אלפי מסלולי חיים אפשריים שלי, שיחקתי הרבה פעמים עם הפרמטרים כדי לראות מי מהם יקבעו מתי מחצית המסע (כלומר, זו שבה אני קם כל בוקר לעבודה) תגיע לסיומה. עקבתי באדיקות אחר ההוצאות וההכנסות שלי במשך שנים. הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות.
- יש ארבעה מרכיבים שיקבעו מתי תגיעו לעצמאות כלכלית, ואלו הם: כמה אתם מכניסים, כמה אתם מוציאים, כמה יש לכם ומה התשואה שאתם משיגים בהשקעותיכם. אם אתם משקיעים נכון, ואם לא נוחתים עליכם פתאום במקרה איזה אקזיט או ירושה לחלוטין בלתי צפויים, אז כל השאר זה רעש. איך לשקלל בחישוב גם גורמים נוספים – גם לזה נגיע פעם.
- אתם משקיעים את ההפרש בין ההכנסות להוצאות. את מה שנשאר בסוף החודש. אבל מה שקובע הוא היחס בין ההוצאות להכנסות, ולא ההפרש! אם אתם חוסכים 4000 ₪ בחודש מתוך הכנסה של 8000 ₪, תגיעו לעצמאות כלכלית עוד לפני שתספיקו להגיד ג'ק רובינזון. אם אתם חוסכים את אותו סכום מתוך הכנסה של 16000, תצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה ולחכות הרבה יותר שנים. ואם תחסכו את אותם 4000 מתוך נטו של 40000 ₪, אז אתם יכולים לשכוח מעצמאות כלכלית. אתם עבדים נצחיים.
- שליטה בהוצאות חשובה תמיד. הוצאה גבוהה היא ממכרת, והיא "דביקה": קשה לסגת מסעיף תקציבי כלשהו ברגע שהוא הופך לבן-בית במשק הבית שלכם. "הסולידית", כור מחצבתנו, טחנה זאת עד דק – חיזרו והעמיקו בכתביה.
- אם אתם צעירים, כלומר בשנות העשרים שלכם, הגדילו את ההכנסה. עצבו לעצמכם מסלול קריירה שיכניס לכם הרבה. בקשו העלאות תכופות מתוך ידיעת ערך עצמכם, צרו לכם סט מיומנויות ייחודי, ואל תפסיקו ללמוד לרגע. בצעירותכם, ההכנסה היא הכל.
- עדיין צעירים? התנסו בהשקעות – בדקו את סבולת הסיכון שלכם להשקעות שונות. אפשר לתקן הכל, ואין חכם כבעל הניסיון. במשבר של 2008 הפסדתי 60% מחסכונותי דאז. זה גרם לי למצמץ. אני יודע במה אני מסוגל לעמוד.
- אם כבר עברתם כברת דרך בחיי העבודה שלכם, אז אפילו אם פספסתם את ההזדמנות למסלול קריירה מכניס במיוחד: לא הכל אבוד. אולי אתם בשנות השלושים שלכם עכשיו. ככל שההון שצברתם הצטבר, פקטור התשואה מתחיל להיות יותר ויותר דומיננטי. כל עוד אתם לא נמצאים שנים מעטות לפני הפרישה, אין שום סיבה להחזיק בנכסים דלי-תוחלת כמו אג"ח, פקדונות או מזומן. שם המשחק צריך להיות מניות, מניות, מניות. כשהייתם צעירים והתרכזתם בבניית הקריירה, זה לא היה מאוד חשוב. לא היה לכם הון רב, ולכן לא היתה משמעות גדולה לתשואה שהשגתם. בגיל הביניים אתם כבר לא מתנסים בהשקעות שונות. אם לא למדתם השקעות על בשרכם, תצטרכו לסמוך על ניסיונם של אחרים. תנו לי לתמצת לכם ניסיון זה מפי אותו אחד, וורן באפט: "שוק המניות הוא מכונת יצירת העושר הגדולה ביותר בכל הזמנים". אילו מניות? גם לזה נגיע.
- ככל שעובר הזמן, ההכנסה פחות משמעותית וההוצאה הופכת לפקטור הרבה יותר משמעותי. התשואה גם כבר פחות חשובה, ואתם תפגעו בה באופן מכוון בשנים שלפני הפרישה כדי להימנע מ"סיכון רצף התשואות" לקראת ובסמוך לפרישה, וגם על כך עוד נרחיב. אבל ההוצאה שלכם, היא ורק היא, תקבע בסופו של דבר את מספר הזהב האישי שלכם, שהוא: "כמה כסף אני צריך כדי לפרוש"? היא תקבע אותו באמצעות מכפלה במספר שהוא "שיעור המשיכה הבטוח", שהוא יצור חשוב במיוחד ויוקדשו לו פוסטים עתידיים משלו. אבל זכרו: שנה, חודש, שבוע או אף יום אחד בלבד לפני פרישתכם, זה לא משנה כמה אתם מרוויחים, ולא משנה מהי תוחלת התשואה התיאורטית של תיק ההשקעות שלכם. בשלב הזה, רק החלטות ההוצאה החודשית שלכם יקבעו אם יש לכם מספיק. כן: החלטות! אין שום כוח טבע שדורש שהקוניאק שאתם לוגמים לפני השינה יהיה דווקא XO, ולא VSOP הפחות (בגיל, בטעם ובמחיר) ממנו. במספרים – 700 מ"ל של קוניאק יקר עולים 750 ₪, ושל הזול יותר 250 ש"ח. בבקבוק אחד יש בערך מספיק שוטים ללגימת ערב קטנה של חודש ימים. נקדים את המאוחר, ונניח ששיעור המשיכה הבטוח שלכם הוא 4%, כלומר "חוק ה 300" אומר שעל מנת להבטיח לנצח הוצאה של שקל אחד בחודש, עלינו לחסוך 300 שקלים בתיק ההשקעות שלנו (בינתיים תיאלצו להאמין לי בנקודה זו). זאת אומרת שהפרש 500 השקלים בין מחיר שני סוגי הקוניאק ידרוש מאיתנו להגדיל את ההון העומד לרשותנו ב… 150,000 ₪. אי אפשר להדגיש את זה מספיק: החלטה קטנה כזו דורשת מכם לחסוך עוד מכונית שלמה. חדשה. איזו הגדלת הכנסה יכולה להתמודד עם החלטה כזו? איזה שיפור בתשואה? טיפ של אלופים: ותרו גם על הקוניאק הזול יותר. שתו תה ירוק במקום. על אהבת עצמנו, והפיכת שנות הפרישה הרבות המחכות לנו לשנים שראוי, רצוי ואפשר לחיות אותן, עוד נדוש בעתיד :)